מנהגים ומסורות הקשורים לשליה בתרבויות השונות והשימוש בשליה ברפואה

ההבדלים והשוני בין התרבויות השונות ביחס לשליה והלמידה מדורות קודמים סקרנה אותי. השליה הינה איבר כה חשוב עם תפקודים רבים.

 

בעיני הרפואה המערבית השליה נתפסת כפסולת, לעומת תרבויות רבות בעולם שעבורם לשליה יש משמעות טקסית עד כדי הערצתה.
מבחינתי יש לחזור ולתת לשליה את "הכבוד המגיע לה".

 

השליה היא איבר של כלי דם אשר מתפתח בתוך הרחם במהלך ההיריון.
השליה מספקת חומרי הזנה וגזים לעובר המתפתח, מסייעת לו ליצור חומרים שונים, להיפטר מחומרי פסולת ומגינה עליו מחדירת גורמים זרים. בכך, השליה משמשת מעין "תחליף" למערכת העיכול, מערכת הנשימה, הכבד, הכליות, מערכת החיסון והמערכת האנדוקרינית. כאיבר הזנה, השליה אחראית על מעבר חומרים חיוניים מהאם לעובר המתפתח כגון גלוקוז, חומצות אמינו, חומצות שומן, מינרלים וויטמינים. השליה גם אחראית לחילוף של חמצן ופחמן דו חמצני בין מחזורי הדם האימהי והעוברי וכן לסילוק של תוצרי פסולת מטבולית מהעובר, כגון בילירובין. השליה משמשת כאמור גם כאיבר אנדוקריני ובהתאם מתקיים בה ייצור מוגבר של מגוון הורמונים סטרואידים (כגון אסטרוגן, פרוגסטרון) והורמונים פוליפפטידים (כגון hCG, לקטוגן) החיוניים להמשך ההיריון. יצירת הורמונים וחלבונים מתבצעת בשליה בכמות גדולה מאשר בכל איבר אנדוקריני אחר. תאי הטרופובלסט מייצרים גם חומרים בעלי פעילות וזודילטטורית ואנטי-טרומבוטית.

 

מלבד נקבת האדם, מנצלות כל בנות משפחת היונקים את השליה כמאכל מחזק, לאחר הלידה.
בתרבויות רבות בעולם השליה מסמלת את החיים והיא גם מקבלת טיפול בהתאם.
בחלק מהתרבויות קוברים את השליה באדמה:

 

האינדיאנים בני שבט הנאבאחו קוברים את השיליה בין ארבע פינות השמורה כסימן מקשר בין אדמת האבות לבין האנשים.

 

המאורים בניו – זילנד גם קוברים את השליה. בשפתם המונחים "שליה" ו "אדמה" הם אותה מילה.

 

בבוליביה מאמינים כי לשיליה יש נשמה משלה, ולכן האב רוחץ וקובר אותה במקום סודי ומוצל. אם הדבר לא נעשה כשורה, מאמינים שם, האם או התינוק עשויים לחלות מאוד ואף למות.
בני שבט האיבו בניגריה ובגאנה מתייחסים לשיליה כאל התאום המת של התינוק החי וקוברים אותה בטקס מלא.

 

אמהות פיליפיניות קוברות את השיליה עם ספרים, בתקווה שהילד שנולד יהיה חכם.

 

בדרום מזרח אסיה למילה "שליה" יש גם משמעות של "מעיל", מכיוון שזהו הבגד הראשון של התינוק. השליה נקברת, ולפי אמונתם, הנשמה עוברת מסע לאחר המוות, אשר מגיע לסיומו במקום בו קבור המעיל, השליה.

 

"הבאלינזים מאמינים שמרגע לידתנו מלוויים אותנו ארבעה אחים בלתי נראים, שנולדים איתנו ומגינים עלינו לכל אורך חיינו.אפילו כשהתינוק ברחם, ארבעת אחיה מצויים שם איתה. הם מיוצגים בשליה, במי השפיר, בחבל הטבור ובחומר הצהוב השעוותי שמגן על גוף העובר. כשהתינוקת נולדת, ההורים אוספים כמה שיותר מארבעת חומרי הלידה החיצוניים האלה, מכניסים אותם לקליפה של אגוז קוקוס וטומנים אותה ליד הדלת הקידמית של בית המשפחה. הבאלינזים גורסים שאגוז הקוקוס הקבור הוא מקום מנוחתם המקודש של ארבעת האחים שלא נולדו והם מטפחים את הקבר לנצח, כאילו היה מקדש. מרגע שהילדה מפתחת מודעות כלשהי, הוריה מלמדים אותה שארבעת אחיה מלווים אותה בעולם לאשר תלך ושהם תמיד ידאגו לה. האחים מגלמים את ארבע המידות הטובות שנחוצות לאדם כדי שיהיה בטוח ושמח בחייו : תבונה, ידידות, כוח ושירה. בשעת הצורך הילדה יכולה להזעיק את האחים לעזרתה וכשתמות, ארבעת האחים שלה יאספו את הנשמה שלה ויביאו אותה לגן עדן.
מדיטצית ארבעת האחים – שינון שמות האחים ולבקש מהאחים לעזור בכל פעם שצריכים עזרה. בשינון שמותיהם הם מצטרפים אלינו במהלך היום ובשינה הם שומרים עלינו ומבריחים שדים וסיוטים" (אליזבת גילברט- לאכול, להתפלל, לאהוב).

 

במאה ה-16 בגרמניה אישה הייתה מקבלת לחיזוק חלקים מהשליה לאחר לידת תינוקה.

 

בשבט המסאי נשות השבט לועסות את השליה בשיניהן במודעות לסגולות הריפוי שלה.

 

האינדיאנים היו מייבשים את חבל הטבור וכששיניו של התינוק היו בוקעות היו נותנים לו לנשוך.

 

חלק מהתרבויות נותנות את השליה לעובר על מנת לחזק את התינוק ובאחרות השליה ניתנת לאם לריפוי הרחם אחרי הלידה ולהשבחת זרימת החלב כמו גם לאיזון הורמונאלי.

 

הרפואה הסינית המסורתית גם משתמשת בשליה לצרכי ריפוי.
לפי האמונה, השליה מוסיפה לצ'י (אנרגיה) הכללית ומזינה את הדם. היא גם מחזקת את הצ'י של הריאות ומחזקת את הכליות.
השליה נמצאת בשימוש נרחב לטיפול במחלות כרוניות.
במחקר אחד, 57 נשים מניקות עם בעיות באספקת החלב שלהן קיבלו שליה אנושית ותוך ארבעה ימים, ל- 48 מהן היה שיפור משמעותי בייצור החלב. אצל הנשים הנותרות, השתפרה אספקת החלב לאחר שלושה ימים נוספים. זאת משום, שלפי הרפואה הסינית, חלב אם מורכב מצ'י ומדם.
השליה האנושית מגבירה את הצ'י ומחזקת את הדם ובכך מגבירה את ייצור החלב.

 

פעם הייתה טענה שלכל המיילדות בחדרי הלידה יש עור פנים נהדר, כי הן משתמשות מיד בריר השליה הנולדת.

 

בחברה המערבית מקובל שימוש לא-טקסי בשליה, במיוחד על-ידי חברות קוסמטיקה לצורך ייצור "תמצית שליה" למניעת קמטים.
בשנת 1994 בריטניה אסרה את איסוף השליות בבתי יולדות לאחר שנודע כי בכל שנה נאספו 360 טונות של השליות והועברו לחברות קוסמטיקה מצרפת.

 

מעצם תפקידה כספק מזון, עשירה השליה ברכיבי תזונה רבים.
השליה עשירה בברזל, באבץ, בוויטמין B12 , בחלבון וגם בכולסטרול. השליה עשירה בוויטמין B6 ובכך מסייע למניעת דיכאון שלאחר הלידה. (ויטמין זה מצוי בשפע גם בבננות , בשעועית ובקורנפלקס).

 

ישנן תרבויות אשר נוהגות לאכול את השליה לאחר הלידה.
הכנת השליה לאכילה על ידי האמהות נחשבת פעולה מסורתית בקרב הסינים והויטנאמים.

 

הסינים מאמינים כי אם מניקה צריכה להרתיח את השליה, להכין ממנה "מרק צח" ולשתות אותו כדי לשפר את ייצור החלב שלה.

 

בסין מייבשים את השליה בתנור בחום נמוך למשך הרבה שעות עד שנעשית יבשה ומצומקת לגמרי ואז מבשלים חתיכות ממנה כל יום במרק עוף עם זנגביל טרי לצורך חיזוק האישה היולדת.

 

בחדרי לידה בסין כל הרופאים מתגאים שאינם חולים בחורף בגלל הגישה החופשית לשליות.

 

כל גניקולוגית שמכבדת את עצמה בסין מחזיקה במגרת העץ שמתחת לשולחנה מלאי שליות מיובשות ומחלקת אותם לכל הנשים שמגיעות עם סימפטומי חולשה וחוסר דם.

 

בשנות השבעים, ההיפים מקבוצת MOTHERS EARTH נהגו לבשל את השליה ולאכול אותה.

 

בשנת 1998 שודרה בבריטניה תוכנית הבישול TV DINNER ובה צולם זוג שחגג את לידת ביתם על ידי בישול השליה והגשתה כמנה עיקרית בארוחה לבני המשפחה. השליה טוגנה בתוספת בצלצלים ושום וממנה הוכנה מחית שהספיקה ל-20 חברים ובני משפחה בצורת פאטה על לחם פוקצ'ה.
הזוג נימק את אכילת השליה כאמצעי סמלי לכך שכל בני המשפחה חולקים ביניהם גנים משותפים וכמחווה לטקסים דומים ברחבי העולם.
לאחרונה חוזר בבריטניה ובארצות הברית הטרנד של בישול השליה ואכילתה במסיבה רבת משתתפים לכבוד הרך הנולד.

 

מלאכת הריפוי ביהדות לוב הייתה נתונה בעיקר לנשים והרפואה שם לא הסתפקה בתרופות בלבד אלא גם בסגולות. את השליה שאך יצאה מרחם האם ריפדו באדמת חמרה וגוש השליה הודבק בחדר מעל דלת היציאה כסגולה לפריון.

 

בתימן לא נהגו לקבור שליות אלא השליכו אותן.

 

השליה בתלמוד –

 

קבורת מת ואבריו היא חובה מפורשת בתורה(דברים כא', כג' ) קיימת חובת קבורה גם על אברים שנכרתו מחיים בזמן שהם עונים על הגדרת "אבר מן החי" כשהסיבה לחובת הקבורה היא טומאת האברים ודרישת ההלכה היא למנוע הכשלה בטומאה זו. לעומת זאת רקמות אנושיות מן החי כולל השליה אינן טמאות ואין לגביהן חובת קבורה.
לאור האמור היה מקום לכאורה שלא להעביר את השליות לקבורה אולם בדיקה מקיפה יותר מעלה עובדות שאינן תומכות בביטול המנהג.
קיימת רתיעה נפשית רחבה מהתייחסות לשליה כאל פסולת המושלכת לאשפה המקיפה חלקים נרחבים באוכלוסיה.
בסיס לרגישות זו מצוי בתלמוד הירושלמי – "טומנין אותו בארץ כדי ליתן עירבון לארץ " (שבת סוף פרק יח' ) – כדי לתת לאדמה עירבון שתקבל מה שמגיע לה. אדם בא מן האדמה ובמותו שב לאדמה. השליה יצאה מן האישה, טומנין אותה כערבון שעתידה האדמה לקבל את יתר הגוף במלואו.
לא מדובר כאן ברמה של דין אלא ברמה של מנהג ולכן אין בכך כדי לאסור שימוש בשליות לצרכים רפואיים.

 

כתוב בתלמוד – " טומנין את השליה כדי שיחם הולד " – מדובר במנהג ממוצא פגני כאשר היו חופרים באדמה ומניחים את השליה בפנים האדמה, מתחת למשקוף בכניסה לבית מה שהיה מביא לברכה.
במונח " יחם הוולד " חושבים שקר לוולד בגלל שהוא נראה חיוור, כלומר החום הטבעי של האדם הוא עיקרון החיים וזה מה שחסר לוולד. ולכן מה שנתן לדם ולמזון התינוק את החיות הדבר הזה הוא עיקרון החיים ולכן ביצוע ההטמנה תביא לחמימות החיים.
במסכת שבת נאמר שתינוק שאינו נושם מיד לאחר לידתו יש להניף עליו בנפה או לשפשפו בשלייתו והוא ינשום וזו דרך לגירוי היילוד שיתחיל לבכות ולנשום.

 

שימושים בשליה ברפואה –

ברפואה ההומאופתית נעשה שימוש בשליה ומצאו כי מיצוי הומאופתי של השליה תורם רבות ויעיל בחיזוק מערכת החיסון של התינוק בכדי לאפשר לו להתמודד בצורה טובה יותר עם גירויים חיצוניים ותחלואים.
כמו כן, התמצית של השליה יעילה גם לאם היכולה להנות מסגולותיו הרבות.
נשים רבות מעידות כי התמצית מסייעת במקרים של בייבי בלוז, השבחת החלב, מאזן הורמונלי וכריפוי לרחם לאחר טראומת הלידה.

 

לעיתים קרובות מושמעת הטענה שניסויים בבעלי-חיים הם הבסיס להתקדמות הרפואה. ואולם, ניסויים בבעלי-חיים מהווים תחום שולי יחסית, ושיטות אחרות הן שהובילו וממשיכות להוביל לפריצות הדרך החשובות ברפואת האדם.
השִלְיָה מוסרת ממילא אחרי הלידה. ניתן לערוך בה מחקרים רבים בביוכימיה, בתורת החיסון ובתהליכי ההזדקנות. בבריטניה אסר החוק במשך 110 שנים על השימוש בבעלי-חיים לצורך רכישת מיומנות כירורגית. בשל כך ניצלו מנתחים בריטיים את השליה האנושית כמודל ללימוד מיקרוכירורגיה, המחייבת תפירת כלי דם קטנים. הנימים הדקים שבשליה מאפשרים ללמוד טכניקה כירורגית חשובה זו בלא לפגוע בבעלי-חיים.

 

אחד התפקידים החשובים והחיוניים של השליה הוא כמחסום המגן על העובר מפני תרופות הנלקחות על ידי האם או מחומרים רעילים להם היא נחשפת.
בשנים האחרונות יש עלייה מתמדת בצורך להשתמש בתרופות במהלך ההיריון.
קהילת החוקרים והציבור הרחב מפנים כיום את תשומת ליבם לסכנות האפשריות שקיימות לעובר בעת חשיפה לחומרים רעילים ולתרופות, הן כגורמות למומים והן כרעילות לעובר.
לא ניתן לברר את השפעת התרופות על בני אדם ולכן חקר מעבר של תרופות דרך השליה הוא שלב הכרחי להבנת ההשפעה האפשרית שלה על העובר המתפתח.
שימוש במודלים של בעלי חיים לחקר מעבר תרופות בשליה מקובל אך יחד עם זאת בשל הבדלים במבנה האנטומי ובתפקוד הפיזיולוגי בין השליות של המינים השונים, המסקנות וההשלכות מנסיונות על בעלי חיים אינן בהכרח מתאימות או נכונות לגבי בני האדם.
במשך 25 השנים האחרונות פותחו מספר מודלים מעבדתיים המשתמשים בשליה ההומאנית לחקר מעבר תרופות/ חומרים דרך השליה.

 

המחקר המדעי והשימוש הרפואי בתאי גזע החלו לפני למעלה מ-50 שנה. צעדים ראשונים נעשו כבר בתחילת שנות ה-50 של המאה העשרים.
ההשתלה הראשונה של תאי גזע מדם טבורי נעשתה כבר בסוף שנות ה-80. התפתחות המחקר ושימושים הרפואיים בתאי גזע מדם טבורי היא מהירה במיוחד ופותחת אפשרויות חדשות להצלת חיים.

 

במדע הרפואה אין חולקים על כך שהרפואה העתידית מתבססת ותתבסס על שימושים בתאי גזע טבוריים.
הדם הטבורי נמצא בשיליה ובחבל הטבור של היילוד.
בדם חבל הטבור נמצאיםתאי דם צעירים, ראשוניים, המכונים תאי אב, מהם מתפתחים שורה ארוכה של תאים, ביניהם תאי עצם, תאי מערכת הדם, תאי מערכת החיסון ועוד. את התאים ניתן לאסוף ולשמר בהקפאה עמוקה של חנקן נוזלי ב-196 מעלות, למשך כעשרים שנה, כדי שבבוא היום ניתן יהיה להשתמש בהם לריפוי מחלות שונות.
השימוש הנפוץ והמוכר בדם הטבורי מתרחש בעיקר לצורך ריפוי סרטן הדם לסוגיו, מחלת תורשתיות ומחלות חיסוניות. אמנם ניתן לשאוב תאי גזע ממח העצם, אבל הטענה היא שתאי גזע הנמצאים בדם הטבורי הם תאים צעירים יותר, איכותיים יותר והפוטנציאל הרפואי שלהם גדול.

 

ישנם יתרונות לא מבוטלים לשימוש בדם הטבורי :

 

1. מדובר במאגר טבעי וזמין ששאיבתו נעשית בהליך פשוט ולא כואב.
2. הוא מכיל תאים צעירים עם יכולת התחלקות והתרבות גבוהה ושעון ביולוגי ארוך.
3. התאים יכולים לשקם איברים בצורה מוצלחת יותר מיכולת השיקום של תאים בוגרים או מח עצם.
4. יש כמות גדולה יותר של תאים טובים להשתלה בכל מנה של דם טבורי.
5. כיוון שהמערכת האימונולוגית שלהם בשלבי ההבשלה, יש להם יתרון גם כשתל – פחות דחייה.
6. קיימת סבירות גבוה שהם יתאימו לבני משפחה בדרגה ראשונה. כשמדובר בתרומה עצמית, אין סכנה לדחיית השתל.

 

החסידים הגדולים של השיטה מדברים על כך שבעתיד הלא רחוק תוכל הרפואה להצמיח מתאי הגזע את שריר הלב, תאי הפנקריאס לחולי סכרת ותאי כבד וכך יוכלו לטפל בחולי פרקינסון ואפילו אלצהיימר.

 

בעשורים האחרונים נודע יתרון משמעותי להשתלת תאי גזע מדם טבורי על פני השתלת תאי מח עצם ונרשמו הצלחות מוכחות בשימוש בו לריפוי של למעלה
מ 70 מחלות שונות,ועוד היד נטויה. ביניהן:

 

לוקמיה לסוגיה – LEUKEMIAS, פגמים בתאי הדם האדומים – HEMATOPOIETIC CELL DISORDERS, מחלות מטבוליות תורשתיות – INHERITED METABOLUC DISORDERS, פגמים בתאי פלסמה – PLASMA CELL DISORDERS ועוד.

 

כיום מתמקד המחקר בתחומים נוספים בהם ניתן לעשות שימוש עתידי בדם טבורי – ריפוי רקמות גוף, שחזור תאים פגועים באיברים שונים, טיפול במערכת העצבית, תיקון כלי דם ושסתומי לב וכן ריפוי מחלת הסוכרת ומחלות ניוון שרירים.
תאי הגזע מאפשרים לראשונה לבחון ולהבין את תהליכי ההתפתחות הבסיסיים של העובר האנושי ולחקור את מנגנוני חידוש הרקמות במבוגר.
הבנת התהליכים הללו, מאפשרת גם ללמוד יותר על המנגנונים האחראיים להתפתחות בלתי תקינה של רקמות ומומים מולדים והתפתחות מחלות סרטניות. החוקרים מצפים, שהבנות אלו יובילו לפיתוח גישות אבחון וטיפול חדשניות ולגילוי תרופות חדשות.

 

ההיבט ההלכתי

 

ההלכה תומכת בשימור דם טבורי ועשיית שימוש בו, תוך מציאת צידוק להיבטים האתיים שמעלה הסוגיה. מרבית הרבנים מתירים את הפעולה ורואים בה ערך מוסף של הצלת חיים, העולה בקנה אחד עם הציווי היהודי "לא תעמוד על דם רעך".
במישור האמונה טוענים הרבנים, שאין באיסוף הדם הטבורי משום ערעור על השגחתו של האל אלא בבחינת ביטוח לימים יבואו, המקנה אפשרות ריפוי והצלה בעתיד לתורם ומשפחתו כמו גם לציבור הרחב.
מטעמים אלה מאפשרים הרבנים לקיחת דם טבורי גם בשבת ואינם רואים בכך משום נטילה מנשמת התינוק היות והדם נלקח לאחר חיתוך חבל הטבור, וכך גם לגבי האם – היות וחבל הטבור אינו נחשב עוד לחלק ממחזור הדם של היולדת לאחר הלידה.

 

עד לפני שנתיים שלטה בעולם התפיסה שהשליה היא איבר המתוכנן על ידי הטבע לפעילות של תשעה חודשים ולכן לאחר הלידה מקומה בפח הזבל.
חברת פלוריסטם (Pluristem) מחיפה, הנסחרת בנסדא"ק בארה"ב ובבורסה
מפתחת טכנולוגיה לטיפול בשבץ מוחי באמצעות תאי גזע, שהיא מפיקה מהשליות. בחברה מאמינים בפוטנציאל של תאי הגזע המצויים בשליות.
הבעיה המרכזית של שימוש בתאי גזע לייצור תרופות היא התגובה של מערכת החיסון.
כיום, כשמוחדרים לגוף של אדם בוגר תאי גזע שאינם שלו, הגוף תוקף אותם או שהם יוצרים גידול סרטני. לכן הניסויים בתאים אלה נעשים באמצעות תאים הנוצרים מתאי עור של החולה ומומרים לתאי גזע באמצעות הנדסה גנטית.
לפיכך, במטרה ליצור תרופה אחידה לכל החולים, יש להשתמש בתאי גזע שאינם מפעילים את המערכת החיסונית.
פלוריסטם מצאה כי שימוש בתאים מהשליה הוא הפתרון. הסיבה לכך היא שבשליה המערכת החיסונית של האם לא תוקפת את זו של העובר ולהפך, וכך השניים יכולים להתקיים יחד.
מנכ"ל החברה, זמי אוברמן, אומר: "אנו לוקחים מהשליה את התאים שלא מעוררים את המערכת החיסונית של המטופל. אף שעד לא מכבר היה נהוג לחשוב כי לאחר הלידה השליה מתה, מצאנו בשליה עולם ומלואו. ואולם כדי לבנות תרופה יש לקשר בין תאי גזע הנלקחים מהשליה ולגרום להם לטפל במחלות.
לדבריו, מכל שליה ניתן להפיק כמות תאי גזע שמספיקה לטיפול ב-30 חולים, ובעתיד ב-1,000 חולים. "לפי הנתונים האלה המצב טוב למדי ואין מחסור בהפקה של תרופות לחולים".

 

מכיוון שתאי גזע עובריים הם ביצית מופרית שעדיין לא התפתחה לכדי עובר, ביצוע הניסויים בעייתי מבחינה הלכתית – הנצרות, היהדות והאסלאם מערימות קשיים והגבלות.
כל דת מטילה הגבלות שונות לגבי השימוש בתאי גזע, הנובעים מהגדרתה ליצור חי, או מתי הייצור החי מתהווה: האם בשלב של ההפריה או שכ-40 יום לאחר מכן, כאשר העובר "מגובש".
היהדות היא המתירנית ביותר בעניין זה. לפי המקרא והתלמוד, המעמד האנושי נרכש בהדרגה במהלך התפתחות העובר – ולא ברגע ההפריה. בהיבטים מסוימים, העובר עשוי להיחשב לחלק מגופה של האם.

 

השקפת האסלאם בעניין דומה ליהדות. דת זו מתירה את השימוש בעוברים לצורכי מחקר רפואי, ובלבד שהתהליך יתרחש לפני השלב שבו מקבל העובר את נשמתו – כלומר, מהיום ה-40 לאחר ההפריה.

 

הנצרות היא המחמירה ביותר. לפי הנצרות, העובר נחשב לאינדיווידואל בעל זכות לחיים. לפי השקפה זו, יש להעניק לכל עובר הזדמנות להתפתח לכדי בוגר, והמתה מכוונת לא תעלה על הדעת – גם אם תכליתה רפואית.

 

בפלוריסטם החלו לבחון את השלייה כמקור להפקת תאי גזע לתרופות ביולוגיות מרפאות, על בסיס ההנחה שמקורם של תאי הגזע ליצירת תאי דם הוא בשליה ולא בדם הטבורי. מלבד הטיפול בטרשת נפוצה, בוחנת כיום פלוריסטם בשיתוף מוסדות אקדמיים וחברות תרופות מובילות את השימוש בתאי שליה לטיפול במגוון מחלות.

 

פיתוח הבדיקה לגילוי מוקדם של רעלת הריון מבוסס על מחקר בסיסי מקיף שבוצע בטכניון בחיפה, כאשר בתחילת שנות ה-90 חיפשו מדעני הטכניון דרך יעילה לבצע מחקרים גנטיים והחליטו להתרכז בשליה כיוון שהיא איבר מרכזי בתהליך ההריון, הנפלט מהגוף לאחר הלידה. השליה מאופיינת ברמת פעילות גנטית עשירה, כאשר 30 אחוז מהגנום האנושי מתבטא אך ורק בה. כל אלה הפכו את השליה לרקמה המושלמת למחקרים על חלבונים וגנים חשובים להתפתחות ההריון.
עם ביצוע סריקת חלבונים בשליה גילו החוקרים ביטוי של 56 גנים הקשורים לקצב התפתחות ההיריון או לפתולוגיות של ההיריון, ביניהם זוהה ובודד חלבון ספציפי, המכונה PP13. נכון להיום, בדיקת PP13 היא בדיקת הדם בעלת יכולת הגילוי המוקדם ביותר של רעלת הריון.

 

גליקופרוטאין – אחד מקבוצת תרכובות הבנויות מחלבון משולב עם סוכר.
הגליקופרוטאין מופק משליה של נשים והוא בעל השפעה רבה בהפחתת סימני המחלה הגנטית גושה. מחלת גושה (Gaucher) היא מחלה מטבולית תורשתית בה חסר אנזים בשם גלוקוצרברוזידאז. כתוצאה מחסר זה, חומר שומני בשם גלוקוצרברוזיד מצטבר בטחול, כבד, מוח העצם, ריאות ובמקרים מסוימים גם במוח.

 

סיפורי נשים –
ליאה בת 35 +2
בלידה הראשונה עברתי למקום חדש והרצון היה להשריש שורש. נולד בר ונולדה השליה. לא היה הגיוני להשליך לפח ולא לעשות שום דבר. זה חלק ממני, חלק מהזוגיות שלי ומהילד. הבנתי שכדי להשתרש במקום אנחנו שמים חלק ממנה באדמה. המקום שבחרנו לקבור אותה הוא המקום שבו נוצרה האהבה שלנו. שם כל הזוגיות שלנו נבנתה – על ההר שהוא לא בר חלוף, המקום להנציח אותנו כמשפחה. הגענו למסקנה שלידה זו צמיחה ובגלל זה אנחנו רוצים עץ זית – עץ ארצישראלי מאד הטרוגני למקום, צומח ללא צורך בטיפול. דואגים לו בשנים הראשונות ואח"כ הוא פורץ לדרך כמו הילדים. בר נולד שבועיים לפני ט"ו בשבט . בט"ו בשבט בירח מלא עלינו על ההר ועשינו שם טקס של קבירת השליה. בירכנו את בר ואת העץ. בר היה בן שבועיים והוציא את היד מהמנשא והתעסק עם האדמה ובאותה הנקודה שמנו את השליה ונטענו את העץ.
בלידה השנייה המיילדת ביקשה שנכין קרטון ביצוע ללידה. לאחר שהיא פתחה את השליה לראות את השליה היא הניחה אותה על הקרטון ועשתה איתה חותמת. השליה שונה בשני הצדדים שלה – הצד שמחובר לרחם הוא צד חלק והצד שמחובר לעובר עוברים ורידים וכשמטביעים על נייר זה נראה כמו עץ עם צמרת. חבל הטבור נראה כמו שורש. החיבור לאימא נותנת את החלקות ומה שאנחנו בונים זה את העץ והשורשים שלנו.

 

מור בת 35
שתלו את השליה בתוך עציץ גדול ונטעו עץ של נקטרינה. הנקטרינות הראשונות שהבשילו היו נקטרינות דם. הבפנים היה אדום והם היו מאד עסיסיות.

 

שירה בת 32 + 3

אנחנו שתלנו את השליה. הרעיון היה עץ החיים. לתת חיים לעץ, שימשיך הלאה. זה עץ של הילד. יש להם עץ משלהם.
בשתי הלידות הראשונות שתלנו את השליה ליד איפה שגרנו במקום יפה. בשתי הלידות שתלנו עץ זית שלא מצריך הרבה טיפול. בלידה השלישית כבר גרנו בבית שלנו ונטענו עץ לימון. בלידה האחרונה המיילדת ייבשה את חבל הטבור והכינה קמע לארבל.

 

סיכום –
הנושא עניין אותי מאד והרגשתי קצת פספוס בלידותיי שלי שלא הייתי מודעת לכוח הטמון בשליה ולשימוש שניתן לעשות בה.

 

במהלך השנים האחרונות נחשפתי, דרך סיפורי נשים וחומרים שקראתי, לכוח הטמון בשליה ולשימושים הרפואיים המדהימים שניתן לעשות בה וזה ריתק אותי. תוך כדי עבודתי גיליתי עולמות שלמים והררי פולקלור העוסקים בשליה.

 

העיסוק בשליה רווח כבר בעולם העתיק, הנשים בעבר ידעו כבר אז את מה שאנו רק מתחילות להבין היום.

 

נשים רבות אינן מודעות ואינן מכירות את סגולות השליה המעניקות כוח, כפי שאני לא הכרתי, ואני רוצה להעביר ידע זה שלמדתי לנשים נוספות שיוכלו להתחבר לעניין ולהרוויח.

 

נוגה שנער
דולה
052-3859148
nogashinar@walla.com

שתף את התוכן עם חברים: