ליווי נשים שעוברות לידה שקטה
מאת צביה לקס – דולה
לפני 14 שנים הייתי בהריון שלישי שבוע 38+4, הריון שחיכיתי לו בהתרגשות, בתכנונים וחלומות להמשך החיים. אחר הצהריים הרגשתי כאב חד ברום הבטן, התקשרתי לרופאה שלי שהמליצה לי לנוח כי “אני כבר מכירה אותך שאת כל הזמן בעשייה” היא אמרה לי ואני הקשבתי. נחתי, הכאב עדיין היה שם, בא והולך. בערב מתוך אינטואיציה ודאגה החלטתי לנסוע להיבדק למרות חוסר הדאגה של הרופאה. במיון בבדיקת אולטרסאונד לא ראו כלום והציעו לי לנסוע הביתה.
הלב שלי אמר לי להישאר. ישבתי על ספסל במיון שוקלת מה לעשות כאשר כמה דקות אחר כך הרגשתי זרם של ירידת מים. הוכנסתי לחדר במיון וחוברתי לאולטרסאונד. המיון היה עמוס באותו לילה ואני לא הדאגתי אף אחד. בשעה 07:00 בבוקר כשנכנסה משמרת חדשה והגיעו אליי, ברגע אחד תוך ריצת טירוף ובהלה הטיסו אותי לחדר לידה בו ילדתי את לב, תינוק שמנמן מתוק ביותר אהוב ביותר ודומם. אפגר 1, החייאה, הפרדות שלייה שלא אובחנה, דימום פנימי מסיבי, אני מועברת לחדר ניתוח ומקבלת 14 מנות דם, לב מועבר לטיפול נמרץ אחרי כ-4 דקות ללא חמצן.
יום לאחר מכן אני יושבת על כיסא גלגלים בטיפול נמרץ. 10 ימים התעקשתי לדבר אליו, לגעת בכל רגע שיתאפשר לי, חיפשתי מידע וחיפשתי חוות דעת שניה שלישית וגם רביעית כדי שמישהו יגיד לי “יהיה בסדר” אבל אף אחד לא רצה לומר לי את זה. הרופאה עם הפנים החמורות בטיפול נמרץ אמרה לי “אין טעם שתשבי כאן ואין טעם לשאוב חלב. זה לא יקרה וכדאי שתשלימי עם המצב”. אני בחרתי להתעלם ממנה. אחרי 10 ימים קשים לב נקבר בחלקת הילדים בעיר בה אני גרה ועל המצבה שלו בחרתי לחרוט את המילים של “רחל המשוררת” שכה אהובה עליי:
“בְּרִית אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר לֹא נִפְרָד
רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד.”
לפי הסטטיסטיקה, בערך אחת ל-200 נשים חווה אובדן הריון ותעבור לידה שקטה. לפעמים מסיבות של מומים או בעיות שונות גנטיות ואחרות שמתגלות במהלך בדיקות ההיריון, לעיתים נגרמת הפסקת דופק מסיבה לא ידועה, הפרדות שלייה מוקדמת הנגרמת מחבלה או מסיבה לא ידועה רפואית וסיבות נוספות. לידה שקטה נחשבת ככזו החל משבוע 22+0 לפי קריטריון שיצרו משרד הבריאות והאיגוד למיילדות וגניקולוגיה, יש שתי וועדות שונות שתפקידן לטפל במקרי הפסקת הריון, וועדה אחת עד שבוע 22 שלרוב זה הליך של הפלה, הליך כירורגי של ריקון הרחם, ו-וועדה שנייה החל משבוע 22 שאז העובר נחשב “בר חיות” וההליך הוא לידה. ברוב בתי החולים, משבוע 22 להריון יומלץ על הליך של לידה שקטה, יש בתי חולים בודדים שיאפשרו לבצע הפלה, עד שבוע 23 ו-6 ימים, בהליך של הפלה יש סיכון רפואי של פגיעה ברחם, השארות תוכן וגרימת קושי בהמשך ולעומת זאת, לידה שקטה זה הליך ארוך וקשה פיזית ורגשית.
הליך של הפלה מתחיל לרוב במתן למינאריות להרחבת צוואר הרחם ואחר כך המשך להליך בהרדמה מלאה. למינאריות הן אצות הנראות כמו מקלון אותו מחדירים לצוואר הרחם ובמגע עם לחות הוא מתרחב ומייצר הרחבה עדינה של צוואר הרחם. פעולת ההרחבה גורמת לעיתים לכאב ואפילו דימום קל. בהליך של לידה שקטה, במקרים של מות העובר ברחם יתחילו בהשראת לידה בעזרת בלון/ציטוטק וכד’ וכאשר מדובר על עובר חי תאלץ האישה לעבור הליך של זריקת פוטסיום כלוריד תחת אולטרסאונד להפסקת פעולת לב העובר ותמשיך להשראת לידה במחלקה. הרגע הזה של הבשורה או ההבנה שההיריון הזה לא ימשיך הופך להיות רגע שבו השמיים נפלו. זה רגע בו צריך זמן לעכל את המציאות תוך תחושות של היסחפות לתוך תהליך לא צפוי וכמו תהליך שיש בו גורם הפתעה גם כאן האדמה רועדת והקושי הרגשי הוא גדול. יש קושי לרכז את המחשבות לחיבור “מה יעזור לנו עכשיו” או “איך ממשיכים מכאן”
השלב הזה של צורך בקבלת החלטה, יוצר מקום קשה מאוד רגשית וזה גם השלב שלרוב האישה או הזוג יחפשו תמיכה רגשית והסברים על התהליך. כשמדובר בתהליך קבלת החלטות, הבחירה בהפסקת ההיריון תשאיר את שאלת הבחירה עם תחושות קשות ושאלות שאין להן תשובה וודאית. הליך של הפסקת הריון תמיד יעבור דרך שלבי אבל שחשוב שהסביבה הקרובה תדע להכיל ולתת להם מקום כדי למנוע תחושת בדידות. תחושה שתמיד נמצאת שם בכל מיני צורות והיבטים. לידה שקטה בכל שלב ובמיוחד בשבועות היותר מתקדמים, היא תהליך ארוך. הגוף אינו מוכן ללידה והנפש מתקשה לשחרר ולהיפרד. מרגע תחילת ההליך של השראת לידה מומלץ להיעזר בהרבה מגע, הומיאופתיה, שמנים אתריים וכל מה שיתמוך פיזית ורגשית.
החיבור בין הגוף והנפש נוכח מאוד בתהליך. את התהליך הפיזי יתחילו בהתאם לפרוטוקול בית החולים ובהתאם לשבוע ההיריון, השלב הזה מאוד לא קל פיזית ורגשית. כל מה שאתן מכירות מחדר לידה יתמוך כאן, מקלחת חמה, שמנים, שיחות, קלפים רגשיים, מוזיקה. כל דבר שיכול להיות משאב רגשי כמו תמונה שמזכירה רגע משמח, חפץ או אפילו שמיכה מהבית. חשוב להימנע ממשפטים מנחמים או מבטיחים כמו יהיה בסדר, את תעברי את זה וכד’. להימנע בכלל ממשפטים מנחמים ויותר להקשיב ולתת מקום לרגש שלה. לכולנו, במפגש מול קושי, יש אינסטינקט ורצון פנימי שעולה וגורם לנו לרצות “לתקן” את המצב, לנחם, להיטיב אבל ככל שנרצה לא נוכל לעשות את זה ויחד עם זה, מילים מנחמות יכולות לטשטש את המקום הרגשי של היולדת במקום לתת לה להיות עם הכאב והאבל שלה.
כדולה, כדאי להיות מוכנה לימים ושעות ארוכות. להחליט אם את שם לבד או נעזרת בגיבוי לשעות מסוימות או נעזרת בתמיכה רגשית תוך כדי. זה ליווי אחר שדורש משאבים רגשיים לנוכחות במהלך הלידה ולתחושות איתם חוזרים הביתה. ללידה שקטה ואובדן בכלל יש תהודה רחבה הרבה יותר ממה שהיא מדוברת. האובדן משפיע על היבטים רבים אישיים, זוגיים, משפחתיים וחברתיים. זה האבל הכי שקוף שיש וככל שנצליח לדבר על זה בלי פחד, בלי רצון לשים מיד סימון של “טריגר” ובלי לחשוב שזה “מדבק” כך נוכל להפוך את ה”שקוף” לחיבוק מוחשי ופחות ופחות נשים יישארו לבד עם האבל. הילד שהיה הוא לא רק עובר או תינוק, הוא חיים שלמים שכבר התקיימו בדמיון במחשבות ובלב של ההורים, החל מהתכנון על ילד וההמשך בבחירת שם, בבחירה והכנת ציוד, לפעמים מעבר לדירה גדולה יותר לקראת תינוק נוסף, מחשבות ותוכניות של משפחה. מה שהתקיים חודשים רבים אצלם לא היה קיים אצל הסביבה.
השקט שהתחיל בחדר לידה ללא בכי של תינוק ממשיך גם מחוץ לחדר הלידה עם הרצון של הסביבה לטשטש את מה שהיה. יש קושי עצום למשפחה המורחבת ולסביבה לקבל את זה שבמקום שבו כולם מחכים לחיים ולשמחה פוגשים בפתאומיות מוות ואבל. עבור ההורים הצורך בזיכרון הוא הרבה מעבר ל”מזכרת” הוא צורך בהכרה בכך שהיה להם ילד, הוא צורך בהכרה בכאב וצורך בתהליך הפרידה וההשלמה עם מה שקרה. אי אפשר להיפרד ממה שלא הכרת ולכן כיום מציעים לכל יולדת לראות את התינוק ככל שאפשר, גם אם המראה אינו קל, המיילדת תעטוף אותו ותראה חלק ממנו. חשוב לאפשר לחבק, להחזיק להיפרד כדי שהתנועה הזו של הפרידה לא תישאר קפואה בחדר הלידה ובנפש. למי שמרגישה שאינה יכולה לראות אפשר להציע לצלם ולשמור עבורה את התמונות למקרה שתרצה לראות בהמשך.
הצעה למשהו שיחזיק את הזיכרון זה יצירת קופסת זיכרון, קופסה בה שומרים כל דבר החל ממסמכי ההיריון ועד הידון של בית חולים או אפילו טביעת יד או כף רגל של העובר. לעיתים קופסת הזיכרון הזו היא הדבר שלאורך התקופה שאחרי הלידה היא המשאב שתומך באבל ובהתאוששות לעבר המשך החיים.
מרגע שאישה הופכת ל״אמא שקטה״ תהיה לה דרך שיש בה הרבה צמתים:
- לעבור את הימים הראשונים ולחזור הביתה לבית ריק אם זו לידה ראשונה.
- להחזיר ציוד שהוכן מראש עם המון חלומות.
- לספר לילדים שבבית בהתאם לגילם – שזה נושא נפרד וכדאי להתייעץ עם אנשי מקצוע בהתאם לסיפור המשפחתי וגיל הילדים.
- לחכות לווסת הראשונה אחרי, שהיא תזכורת לכך שאין הריון וגם חשש שלא יהיה עוד הריון.
- לחזור לעבודה, לשאלות למבטים המתחמקים, לתחושת האי נוחות מול מי שלא יודע להתמודד או מול הקולגה שבדיוק בחודש שמיני ולא רוצה לראות מולה אישה עם סיפור נורא.
- להיפגש עם חברה שילדה (ולהצליח לא להתפרק).
- להגיע לאירוע משפחתי ולעמוד מול הדודה שלא יודעת ומברכת במזל טוב.
- לעבור שנה ראשונה ולהרגיש שאנחנו צריכות שכולם ידעו שעברה שנה.
- שהיה כאן ילד שעכשיו היה אמור להתחיל לומר מילים ראשונות אבל הוא לא .
הימים והחודשים שאחרי מצריכים מעטפת תמיכה, רגשית, פסיכולוגית, פיזית, הדרך היא ארוכה ואין בה קיצורים. אני ממליצה לקבל את כל התמיכה האפשרית וכל אחת לפי מה שמתאים לה. במסגרת התמיכה יש את קבוצת מלוות BOT ואני בניהן במפגשים פרטניים ועם קבוצת תמיכה שאני מלווה, יש את מרכז חווה בתל השומר ואת המרכז בתל אביב של ד”ר גבי אייזנברג “עולם ומלואה”, יש את קבוצת הפייסבוק שהיא גם עמותה – “חיבוק בשקט” שפעלה המון לקידום המודעות בתוך בתי החולים ובכלל.
אי אפשר לעבור את הדרך הזו לבד. במקרים רבים אני הדולה שהייתה שם לפני ותוך כדי, אני חלק מזיכרון כואב, אני סוג של טריגר. לפעמים הן באות לשיחה או שיחות אחרי כדי לעבור תהליך ולפעמים הן לא רוצות קשר. אני נזהרת במקום הזה ואומרת מראש שאני משאירה להן את הבחירה, אני לא שולחת ברכות לשנה טובה וכד’ אבל מבהירה כמה פעמים מראש, שאני תמיד שם בשבילן.
“רָאִיתִי גּוֹזָל שֶׁנִּשְׁמָט מֵהַקֵּן אַרְצָה,
וְהוֹרָיו נוֹתְנִים אֶת קוֹלָם מֵעָלָיו.
וְהֵם אֵינָם יְכוֹלִים לַהֲשִׁיבוֹ אֲלֵיהֶם,
וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לָשׁוּב עַל עִקְבוֹתָיו.
וְיָדַעְתִּי כִּי יֵשׁ מֶרְחַקִּים שֶׁגַּם כְּנָפַיִם
לֹא יִגְמְאוּ וְשׁוּם אַהֲבָה לֹא תִּצְלַח.”
(אלי אליהו)
צביה לקס – דולה מלווה בהריון ולידה, הכנה ללידה, ליווי תהליכים רגשיים בגישת B.O.T (תקשורת בשדה הלידה)