גרסת הדולה
בסוף ההיריון של בני הבכור, כשכרסי איימה לקרוס, בכל אופן שבוע ארבעים ושתיים… נהגתי לערוך טיולים ביישוב בו גרנו. מעצם היותו קטן ותושבים בו מעט, כולם הכירו את כולם ונהגו בחביבות יתרה זה אל זה. כשכבר הייתי סמוכה ללידה התחלתי לשמוע מזקנות הכפר את האיחול: שתחזרי בידיים מלאות. משפט שבכל פעם ששמעתי אותו הייתי מתכווצת כאילו שמעתי אותו בפעם הראשונה. עד אז לא העליתי על דעתי שאחזור מבית היולדות בידיים ריקות. ומשעלתה המחשבה לא ידעתי את נפשי עד שילדתי וחזרתי, בחסד אל, הביתה בידיים מלאות.
הדולה ולידות שקטות
מאחר ולמאמר בניוזלטר יש מגבלת מילים/תווים/אותות ומופתים, בחרתי הפעם להתרכז בתפקיד ובתפקוד הדולה סביב הנושא של לידות שקטות. נכון שכל תינוק שאובד להוריו הוא עולם ומלואו, פרח שנקטף בטרם עת ויחד עם כל כמה שאנו מקטרות על ריבוי בדיקות בהיריון ועל ההיסטריה המקומית, הרי שישראל נמצאת במקום טוב הסטטיסטיקה העולמית של מות עובר/ תינוק ברחם. ״לא כל אחת חייבת ללוות לידות שקטות״. זהו אחד מהמשפטים שאני אומרת לתלמידותיי בקורס הדולות בשיעור על לידות שקטות, ובכך אני נותנת לגיטימציה למי שחושבת ש״זה גדול עליה״, לבחור אחרת. לבחור אחרת? ומה אם זוג שאת מתעתדת ללוות מצלצל אליך פתאום ואומר לך שלא מוצאים דופק?.
מעגל החיים והמוות
אשרינו שהקדמה והרפואה והרבה השמירה על היגיינה (ותודה רבה לד״ר זמלוויזס ששילם בחייו על האמת הגדולה שבשטיפת הידיים), עזרו לאחוזי תמותת התינוקות למות עוד ברחם וסביב הלידה. ויחד עם כך, עם ההתרחקות שלנו מהמוות הכל כך צפוי בזמנים אחרים, הפכנו לאופטימיות סביב התוצאות המיילדותיות, ובצדק, השבח לאל. ואז כשאנחנו נפגשות בלידה שקטה אנחנו לא מבינות כיצד זה קרה, קשה לנו לעכל ובעיקר הלב שלנו מתרסק עבורם. לצד התהליך המבורך של תוצאות מיילדותיות משופרות, אנו פחות נחשפות למוות בחיים הרגילים שלנו לא שהוא לא קיים במיוחד במדינה רווית דם כשלנו. אבל המוות, כמו הלידה, מתרחש ברובו בבתי חולים, בהוספיסים או בבתי אבות. כמו שהרחיקו מאתנו את לידות הבית, כך גם הרחיקו את המוות ובכך את ההתמודדות איתן. מה זה הרחיקו? אנחנו הרחקנו!
המוות כחלק מהחיים
כשאני חושבת על הייעוד שלנו, אני בהודיה גדולה. אין זה ברור מאיליו שבורכתי/בורכנו בזכות הגדולה ללוות נשים/משפחות במסע של התגשמות הנשמה בגוף והגעתה לעולם. אני רואה בזה שליחות רוחנית גדולה. לא כל אחת נבחרת לעמוד בקודש הקודשים כששערי שמים פתוחים לרווחה לחסד המתהווה. זכות גדולה ולא פחותת ערך היא ללוות לידות שקטות. ההבנה שלכל אדם יש את הייעוד שלו, את ימים הקצובים עלי האדמה, אם זה ברחם אימו או מחוצה לו. ליווי הנשמה בין אם היא נועדה להתגשם ולהפוך לתינוק חמוד שעוד מספר חודשים יפזז בביתו ובין אם היא נועדה לעזוב את הגוף הקטן ולנדוד למחוזות אחרים, הוא ליווי משמעותי. לא פשוט לקבל את הגורל/ קארמה שלכל נשמה יש את המסע שלה בעולם, מסע שמשתלב במסע של ההורים, של המשפחה המורחבת וגם של הדולה והצוות בחדר הלידה שמלווה אותם.
מי מלווה לידות שקטות?
לא מעט דולות עברו לידות שקטות בעצמן. נכון שלא צריך לשבור רגל כדי להיות אורתופד טוב, אבל יש משהו בהבנה הפנימית של מצב האישה ומי שאיתה (אישה/גבר) שהיו באותה סיטואציה. הגילוי, ההפתעה, ההכחשה, הכאב, האבל והקבלה האיטית ואולי אפילו הצמיחה. כל אלו מובנים, במידה מסוימת, ברובד שונה אצל מי שהייתה שם. יש דולות שעברו אובדן של תינוק/עובר ומרגישות שזו שליחותן, יש אחרות שלא רוצות לגעת בפצע המדמם ויש כאלו שאף עוזבות את המקצוע כי הזיכרון כואב, כאב גדול מנשוא. אבל לא רק מי שעברה את האירוע הנוראי מלווה לידה שקטה. לא מעט דולות מתחברות ומרגישות שהן יכולות ואפילו שזה ייעודן להיות במקום הזה של הקושי ולהגיש סיוע לזולת ברגעים משברים כל כך. זה שאחת ״מסוגלות״ והשנייה פחות, לא הופך אותה לדולה טובה יותר או פחות.
זה יחסית פשוט כששואלים בקבוצות למיניהן: ״מי רוצה ללוות לידה שקטה״.. ואז אפשר לא להגיב בקבוצה או לומר לא, אבל האם תגידי לאישה/ זוג שהיית מיועדת ללוות אותם בלידת חי שמחה ובועטת שאת לא מלווה לידות שקטות? אז ראשית, אם את מרגישה שבאמת את לא יכולה כרגע, אולי את בעצמך בהיריון וזה נוגע במקומות עדינים אצלך? אולי מישהו גוסס במשפחה ונושא המוות רגיש מתמיד כרגע? אם זה ככה, אז בהחלט אפשר בעדינות לשקף מה עובר עליך ולהציע למצוא דולה חלופית. אפשרות נוספת היא לבקש מדולה חברה להתלוות ללידה, כך שלא תהיי לבד.
שבט אחיות גם יחד
קבוצת התמיכה תמיד חשובה לנו. בימים של לידות שמחות ומספקות כמו בלילות מורכבים וכואבים. קבוצת תמיכה לא חייבת להיות פיזית, היא יכולה להיות וירטואלית והיא יכולה לכלול רק עוד אחד אחת/ד מלבדך. חשוב לדבר על החוויה שאת עברת, גם אם את תופסת מעצמך ״מחוספסת״, או אחת שעברה כבר דבר או שניים בחיים. לפעמים, אפילו כשהרציונל מסוגל לקבל את האירועים, הנפש מתקשה. אם נסתיר, נכחיש, נגיד לעצמנו ש״קטן עלינו״, יתכן שנפספס רובד נפשי שטרם פרק את הקושי שאותו הוא חווה. זה בסדר ללוות לידה שקטה ויחד עם זאת לומר לקולגה – ״קשה לי״. ה״גוף שלי תפוס״, “אני רועדת מבפנים״ או ״תקועות לי דמעות בגרון״. גם אם יש לנו חוסן ידוע ומוכר הנפש והגוף שאוצרת את חוויותיה של הנפש – מגיבים. אז דברי עם מי שיכולה להבין אותך וללוות אותך. אם את צריכה, תפגשי אותה פיזית לא רק וירטואלית, כדאי להסתכל בעיניים ללא מסך, ״העיניים הן ראי הנפש״ – זוכרת? דברי, צאי להליכה, לטיפול שמתאים לך, אווררי והודי שיכולת להיות שם עבורם ברגעים כל כך משמעותיים תוך כדי שאת מטפלת בך עצמך.
ואסיים את החלק הזה במאמר, במילים מספרי ה״השמים של סבא״ שמדבר על פרידה, מוות והישארות הזיכרון: ״החיים והמוות – בין אם אנו רואים אותם כמעגל שאין התחלה לו ולא סוף, ובין אם כרצף שתחילתו חיים וסיומו בבשר מוות – מלווים אותנו על מופעיהם המשמחים והכואבים. ההתמודדות האישית של האדם, בין אם הוא ילד או מבוגר, מעצבת את ההווה שלו ואת תפישת האירוע שחווה, כמו את עתידו. תפישת עולם המבוססת על משאבים פנימיים, על ערכים ועל אמונה, מסייעת לכל אדם במסעו בעולם רווי אתגרים ותקווה זה״.
בחלק השני של המאמר: ״התנהלות הדולה בלידה שקטה – להיות ולעשות״.
*גילה רונאל – ״האמא של הדולות״, דולה מזה כשלושים שנה, מלמדת דולות ומדריכות הכנה ללידה מזה עשרים ושש שנה, ממקימות ״נשים קוראות ללדת״ ו״ארגון המניפה״. חתומה על ״טבעי ללדת״, ״השמים של סבא״ , ״קלפי מוכנה״ ו״קלפי הלב המלא – קלפי לידה שקטה״. מומחית ברפואה משלימה סב לידתית, מפתחת HOLISTIC BIRTH לליווי ולטיפול בתהליכי חיים, חוויות לידה ועוד ועוד….נשואה לנתי ואמא לדרור ולטוהר. סבתא למעיין ☺.
