״התנהלות הדולה בלידה שקטה – להיות ולעשות״
אשר במעש – אי-מעש יראה ובאי-מעש – מעשה: אכן הוא חכם אמת. אכן הוא חכם אמת הבהגווד גיטה
השיח על עשייה מול הוויה (Doing-Being) הוא שיח שאני עוסקת בו רבות, הן כשאני מלמדת והן בשיח שלי עם עצמי. מתי והאם לעשות? מה זו עשייה? האם להתפלל זו פחות עשייה מאשר לעסות ליולדת את הגב? התשובה טמונה כמובן בצורך של היולדת ובזיהוי נכון של הדולה, את הצרכים הללו. יש יולדות שנהיה מאוד פעילות פיזית בלידה שלהן ובלידות אחרות פשוט נהיה. נסתכל לה בעיניים, כמו אותה יולדת שדרשה ממני לשבת על הרצפה בעוד היא רוכנת על המיטה המוגבהת ונוהמת. ״תסתכלי לי בעיניים ואל תזיזי אותן״, צעקה עליי כשהעזתי להסיט לרגע קט את מבטי. היא לא נתנה לבן זוגה ולמיילדת להתקרב אליה ורק אני קיבלתי את הזכות להיות לידה אבל לא לעשות דבר מלבד המבט בעיניים שאסור היה לו להיות מוסט. היא ילדה בעמידה, ״הסכימה״ שהמיילדת תיגש אליה וכך עברה לידה שלמה בלי שנגעתי בה פעם אחת.
ובלידות שקטות
אני נוהגת לומר ליולדות שאני מלווה: ״לא בטוח שנצליח לנחש כל מה שתרצי, תגידי לנו״. בלידות שקטות צריך לנחש יותר מאשר בלידת חי. ההורים אינם במקום שהם יודעים מה הם רוצים כבלידה רגילה אליה התכוננו, כתבו אולי תוכנית לידה והם די מגובשים ומקוים שחלומותיהם יתגשמו. אלמנט ההפתעה, ההליכה אל הלא נודע והידיעה שבסוף מנהרת הלידה לאו דווקא יש אור בוהק אלא כאב ושכול ותחושת אובדן שתלווה אותם כל חייהם, מכניסה משפחות לבלבול. זה אומר שאנחנו אמורות להיות כאן פעילות יותר, הן בתיאור התהליכים והן מבחינה רגשית. הם ידעו אם הם רוצים אותנו בחדר באופן רציף או רק לסירוגין, רק ברגע האמת, הם יבינו אם הם מבקשים להאזין למוסיקה רק כשזה יקרה, היא או הם ירצו לבחור בעטיפה משפחתית רק כשיבינו את הצרכים שלהם והיא תדע אם היא מעוניינת באפידורל רק בלידה עצמה.
לשקף
אחד הדברים החשובים שאנו יכולות לעשות עם זוגות/משפחות לפני ובזמן לידה שקטה זה לשקף תהליכים ולהסביר שכל דבר שיקרה, יקרה בהסכמתם ולפי רצונם. זוהי גישה חשובה, שכן היא נותנת להם סוג של שליטה בתוך ים של חוסר שליטה, בתוך מרחב של קלפים שנטרפו, בים בו הסירה שלהם מטלטלת מצד לצד.
הקול שלהם שישמע הוא אחת המתנות הגדולות שאנחנו יכולות לתת להם. ויתכן שלפעמים הם יבקשו מאתנו שנחליט עבורם. אני ממליצה להחליט יחד, כי אפילו אם ברגע האמת הם ירצו הקלה בדמות מישהי שתחליט עבורם, הרי שלאחר מכן, בעיבוד התהליך הם עלולים להתחרט. על מה אני מדברת? על נושאים כמו כיצד תתנהל הלידה – עם או בלי משכך כאבים. יש נשים שתכננו על לידה טבעית אבל יעדיפו לקחת אפידורל כדי שצירים יהיו משהו ששמור ללידה החי הבאה, אינשאללה. האם לראות את התינוק – כן או לא? האם להחזיק, לצלם? כתמיד, כדאי שהאג׳נדה הפרטית שלנו לא תתערבב עם זו שלהם. רצוי שנהיה פתוחות וקשובות ושנבין שיתכן שאולי אח״כ הם יצטערו על בחירות שונות אבל לפחות אלו יהיו הבחירות שלהם שהם הגיעו אליהם מעצמם.
העדה
אחד התפקידים המשמעותיים של דולה לתפיסתי הוא, שהיא עדה לתהליכים משמעותיים בחיי אנשים שהאירוע בו היא תשתתף הוא אירוע חד פעמי. עדה צופה בכל, היא מעורבת במידה מתוקף היותה אדם מרגיש, אך היא מספיק מקצועית כדי להיות, כפי שאנחנו מדברות על הגדרת האמפתיה – ״עם רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ״, כדי להיות מסוגלת לסייע כמיטבה. העדה היא גם אשת סוד וזו שמבינה מה עובר על המשפחה וגם על הצוות שעל אף היותם מנוסים, לידות שקטות זה לא התחביב שלהם. הלב כואב לכולם.
עדה אמורה להיות קשובה ורגישה, לתת לה או להם/ן את התחושה שרואים אותם, מבינים אותם ונמצאים איתם בתוך הקושי. העדה אמורה להיות מסוגלת לרדת איתם למצולות הקושי. במאמר הקודם, דנו בכך שלא כל דולה ״חייבת״ ללוות לידות שקטות, אבל מי שכן, תצטרך לפעמים להיות במצולות כאב. דנו גם בעזרה שרצוי שהיא תקבל מחברותיה הדולות או מאנשי מקצוע. אבל כאן היא זו שתזכור גם בעוד שנים מה קרה. היא זו שאולי תשמור בספרייה מיוחדת במחשב את התמונות של העובר/תינוק שצילמה ושההורים ביקשו לראות לאחר זמן מה. היא זו שנרקם בינה לבינם קשר בלתי יימחה או זו שהם לא כל כך ירצו לפגוש לאחר מכן, כי היא הייתה עדה לקושי ולכאב ולאובדן הנורא.
מה לעשות?
ראשית חשובה ההתייחסות לשני בני הזוג. לעיתים בן או בת הזוג השני חשים חוסר אונים כל כך נוראי, מלבד הכאב, שההתמודדות שלהם מורכבת מאוד. פעמים רבות גם גברים וגם נשים שואלים את עצמם: ״מה עשיתי לא בסדר? היכן יכולתי לנהוג טוב יותר, לאכול טוב יותר, להתעמל יותר וכו׳. ברור לכן שבהתנהלות תקינה של היריון ולא מתעללת, אין למחשבה הזו שחר. רצוי מאוד לדבר בפתיחות. יהיו מספיק אנשים שיהלכו ״על ביצים״ מסביבם. אנשים במצבי חולי ואובדן אוהבים שידברו במילים ברורות ולא בהסתר, קצת כמו ילדים שלא אוהבים את הסודות שהמבוגרים מתלחשים עליהם? ובצדק. הסתרה מרמזת על חוסר אמון ביכולתו של אדם להתמודד ואם נתווך את הסיטואציות בהתאם, אין דבר שלא נוכל לומר או שהם יוכלו לשמוע.
רצוי לא להיסחף לאווירת נכאים שמצב כזה מזמין. זכרו שהחיים הם גם וגם וכך הם עובדים תמיד. גם בלידה שקטה יש מקום לחיוך. כשאנחנו מחייכות זה לא מעיד על כך שאנחנו לא רגישות. חיוך יכול להיות הבעה של אמפתיה וקרבה, גם מגע אם הוא במקום. לפעמים המשפחה תכניס קצת הומור שחור שאנשים נוטים לברוח אליו בזמן מצוקה, היי ערה ואל תצטרפי ״לחגיגה״. את יכולה לחייך אבל לא להוסיף משלך. יש דברים שרק להם מותר. הביאי משהו ״מנחם״ – עוגיות שאפית, צעיף פשוט עבורה להתעטף בו, שוקולד טעים, משהו. זה לא צריך להיות גדול, אבל משהו עבורם. זה מביע את החשיבה שלך עליהם ולא רק על הלידה השקטה שלשמה התכנסנו.
זכרו שבסופו של דבר מדובר על מסע של נשמה
חשוב שהלידה השקטה לא תהפוך לפרוצדורה. לאנשים מסוימים קל מאוד ולפעמים הכרחי בשלבים שונים בחיים להיות ענייניים עד כדי ניתוק. כפיי שאמרנו, לפעמים זה הכרחי, אבל גם משלמים על זה מחיר. זכרו שיש שם נשמה שהחליטה או החליטו עבורה להפסיק את החיים. היא כבר לא תיוולד חיה הפעם בגוף אדם ואולי תחזור ואולי לא, מי יודעת… אבל ליווי של לידה שקטה היא ליווי נשמתי, רוחני וזו יכולה להיות אירוע מכונן ומשנה חיים, בעל פוטנציאל של צמיחה לכל מי שיהיה מעורב בו. גם למשפחה, גם לצוות הרפואי וגם לדולה.
*גילה רונאל – ״האמא של הדולות״, דולה מזה כשלושים שנה, מלמדת דולות ומדריכות הכנה ללידה מזה עשרים ושש שנה, ממקימות ״נשים קוראות ללדת״ ו״ארגון המניפה״. חתומה על ״טבעי ללדת״, ״השמים של סבא״ , ״קלפי מוכנה״ ו״קלפי הלב המלא – קלפי לידה שקטה״. מומחית ברפואה משלימה סב לידתית, מפתחת HOLISTIC BIRTH לליווי ולטיפול בתהליכי חיים, חוויות לידה ועוד ועוד….נשואה לנתי ואמא לדרור ולטוהר. סבתא למעיין ☺.
